<h1>מגיד משנה מאכלות אסורות פ"ג ה"ג</h1>
<h2>דף ז:</h2>
דבש דבורים שהוא מותר מוסכם מכל התנאים אבל דבש צרעים הוא מחלוקת תנאים בברייתא פ"ק דבכורות [ז' ע"ב] ור' יעקב אסר ליה וס"ל דדבש דבורים הוא שמותר משום דרחמנא שריא דכתיב אך את זה תאכלו אבל דבש צרעים שיש לו שם לווי לא כדאיתא התם וסתמא דמתני' במסכת מכשירין [פ"ו מ"ד] דלא כוותיה שאמרו שם דבש צרעים טהור ומותר באכילה וכההוא תנא דברייתא דאמרו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואינם ממצות אותן מגופן וה"ה לדבש צרעים, וה"ל דבש צרעים סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקי"ל הלכה כסתם. ואע"ג דמשמע פ"ק דבכורות דרב ששת דאמר מי רגלים של חמור אסור ס"ל כר' יעקב ודייק לה ממתני' דקתני היוצא מן הטמא טמא ולא קאמר היוצא מטמא ע"כ ההוא דיוקא לאו דיוקא הוא דא"כ קשיא סתמא אסתמא אלא היוצא מן הטמא אורחא דלישנא הוא ותו דמשמע התם דמסקנא דגמ' דלא כר' יעקב דאמר בשלהי שמעתתא כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצרעים טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר' יעקב. ועוד יש לי לומר דרב ששת לא ס"ל כר' יעקב אלא בטעמיה דדבש רחמנא שרייה ולאו טעמא משום שאינו תמצית גופן דא"כ הו"ל מי רגלים מותרין ומתני' קתני היוצא מן הטמא טמא אבל מה שחלק ר' יעקב במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי לא ס"ל כוותיה אלא כיון דכתיב קרא אף את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל כו' אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ לא מפלגינן במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי וזהו שלא הקשו סתמא אסתמא דסתמא דהכא דבכורות לא אתי למיסר מאי דרחמנא שרייה דאי לא בלא"ה תקשי ליה סתמא אליבא דר"ש דבש דבורים אבל אי אמרינן דכל מאן דאית ליה דרשא דקרא אית ליה דדבש צרעין אסור ומתני' דמכשירין משום דדבש צרעין אינו מגופן הוא ליקשי סתמא אסתמא אליבא דרב ששת דדייק ממתני' היוצא מן הטמא כל דאתי מיניה דטמא ולפי זה מתני' דדבש צרעין אפילו רב ששת מודה בה לענין דינא וטעמא דברייתא הוא דפליג כנ"ל. ורבינו פסק כסתם מתני' דמכשיר וכטעמא דברייתא ודחי לה לדרב ששת וסבירא ליה דמי רגלים של חמור מותרין כנזכר פ' ד' והרמב"ן ז"ל פסק בהלכותיו להחמיר ואסר דבש צרעים וכתב שיש מי שפסק כן.
